פילנתרופיה בישראל – תרומות לעמותות ומלכ"רים / חני סודרי

שנים האחרונות המודעות בישראל לנושא הפילנתרופיה הולכת ועולה, וניתן לראות כי ההיקף של תרומות לעמותות ומלכ”רים מטעם אנשי עסקים גדל. עם זאת, ביחס לכלל התרומות לעמותות ולמוסדות ללא כוונות רווח, אחוז התרומות מתורמים פרטיים גדולים בארץ נותר נמוך. מחקרים מראים כי גם חלקן של התרומות מטעם חברות עסקיות בישראל הינו קטן.

נראה כי ביחס למדינות המערב וארצות הברית בפרט, המעורבות בפילנתרופיה מצד הישראלים, אם באופן פרטי או באמצעות עסקיהם, אינה מפותחת. אנשי עסקים מובילים בחוץ לארץ תורמים אחוזים משמעותיים מהונם הפרטי או פותחים קרנות פילנתרופיות ומעבירים אליהן סכומי כסף ניכרים מרווחי החברה עבור תרומות לעמותות. לעומת זאת, מחקרים מראים כי כמחצית מן החברות העסקיות בישראל תורמות פחות ממיליון שקל בשנה, אף על פי שרווחיהן גבוהים. חלק מחברות אלו תורמות עשרות אלפי שקלים בשנה בלבד לעמותות ולמלכ”רים. על פי סקר שערך בן חורי בנושא אחריות חברתית של עסקים, בשנת 2006 היקף התרומות לעמותות ומלכ”רים על ידי עסקים בישראל, עמד על 1.1 מיליארד. זאת, בעוד שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנה זו נאמדו כלל התרומות לעמותות ומלכ”רים בישראל בכ-16 מיליארד ₪.

אחת הסיבות לעובדה שישראלים בעלי הון וחברות ישראליות מצליחות אינם נותנים תרומות לעמותות ולמלכ”רים בהיקפים גדולים היא התפיסה בקרב רבים מהם כי מנגנוני העמותות הינם מושחתים ואינם מתנהלים בצורה תקינה. על פי תפיסה זו, תרומות לעמותות משמשות לתשלום התשתיות והמשכורות של מנהליהן, וחלק ניכר מתרומתם אינו מנוצל לשם סיוע לנזקקים עצמם. יתכן שסיבה נוספת לכך היא הרצון של התורם הישראלי להיות מעורב יותר באופן אישי על ידי מתן סיוע בדרכים אחרות, ולא רק לתת כסף באופן שנתפס ‘קר’ יותר.

המעורבות הנמוכה יחסית בתחום של תרומות לעמותות על ידי ישראלים, לעומת יתר העולם המערבי, יכולה לנבוע גם מן העובדה שכיום התורמים בישראל הם בני הדור הראשון שבנה את ההון המשפחתי, לעומת ארה”ב, לדוגמא, בה רובם של התורמים הינם בני הדור השני ואף השלישי במשפחות בעלות הון. הלך הרוח של בני הדור השני והשלישי, אשר נולדו לתוך מציאות של עושר כלכלי, שונה מזה של בני הדור הראשון, בכך שהם חשים אחריות לתרום חזרה לחברה, ופחות מתקשים ‘להיפרד’ מן הכסף. ללא ספק, העובדה שבחוץ לארץ רוב בעלי ההון מחזיקים בסכומי כסף בסדרי גודל שאינם קיימים בארץ, תורמת גם היא לכך.

פרט לסיבות שצוינו, גורם משמעותי אולי אף יותר הוא שבישראל, בניגוד לארצות הברית או מדינות אירופה, אין מנגנון מפותח של קרנות פילנתרופיות. משמעות הדבר היא שאין מערכת קיימת, אשר תעודד תרבות ציבורית של תרומות לעמותות בהיקפים גדולים. בארצות הברית, לדוגמא, בעל הון יכול להעביר סכום כסף לידי קרן פילנתרופית אותה מקימה המדינה. על בעל ההון להצהיר מהן מטרות הקרן, ולהקצות אחוז מסוים מכספיה מדי שנה לטובת הקהילה, אם באמצעות תרומות לעמותות או באמצעות פעילות ישירה.

החקיקה בישראל עד לשנים האחרונות, לא אפשרה הקמת קרנות פילנתרופיות כישות משפטית. בחוץ לארץ, העברת כספים לקרן, משמעה שהכסף הזה סגור ומיועד למטרות שהוצהרו בלבד. בישראל, בהעדר ישות משפטית שכזו, בעלי הון יכולים לשים את הכסף בפיקדון קצר מועד, אך קל יהיה יותר להוציאו ולהשתמש בו לצרכיהם, אם יעלה הצורך, ולכן, המחויבות לתרומה קטנה יותר.

השינוי במעורבות הפילנתרופית של בעלי הון וחברות מובילות בישראל החל להתרחש במידה רבה דווקא עקב שינוי בגישת התורמים הפרטיים והקרנות הפילנתרופיות בחוץ לארץ. ישראל נתפסת כיום כמדינה בעלת כלכלה יציבה וחברות עסקיות מצליחות, ולכן פעמים רבות קרנות פילנתרופיות בחו”ל, וכן תורמים פרטיים, מתנים מתן תרומות לעמותות ומלכ”רים בהשתתפות של גופים ישראליים, בין אם מדובר בחברות עסקיות או ארגונים ממשלתיים. ניתן לראות זאת במגמה החדשה של תרומות לעמותות בשיטת ה”הצמדה”.

אם כן, כיום תרומות לעמותות בישראל מתבצעות עדיין ברובן על ידי קרנות פילנתרופיות בחו”ל, אם כי ניתן לראות מגמה של שינוי בגישת בעלי הון וחברות עסקיות בישראל לפילנתרופיה, אם מתוך שינוי פנימי תפיסתי, ואם מתוך ‘עידוד’ חיצוני מצד קרנות פילנתרופיות ותורמים פרטיים מחו”ל.

התקשרו עכשיו

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן