תרומות לעמותות בתמורה להנצחה / חני סודרי

הפעילות של רובן הגורף של העמותות בישראל תלויה בתרומות ותמיכות. רבות נכתב על המניעים למתן תרומות לעמותות, והתייחסתי לנושא גם באחד ממאמרי הקודמים, מניעים למתן תרומות לעמותות. לא אחזור כאן ואפרט בעניין, אלא רק אציין כי תרומה ניתנת לרוב מתוך שילוב של מניעים, וגם אם ישנו רצון אמיתי לעזור לזולת באמצעות מתן תרומה, אינטרס אישי יכול לבוא גם הוא לידי ביטוי.

לא פעם, בעלי הון יסכימו להעביר תרומות לעמותות או לארגונים אחרים ללא מטרות רווח ויבקשו באופן מפורש תמורה עבור זאת. דוגמא לכך ניתן למצוא פעמים רבות כאשר עמותה מבקשות תרומה עבור הקמת מבנה שישרת אותה או את האוכלוסייה עמה היא מיטיבה. במקרים אלו התורם לא פעם יבקש לקבל הוקרה על תרומתו או להנציח אחד מיקיריו על ידי ציון שם האדם בכניסה לבניין העמותה או אף קריאת הבניין על שמו או שם יקיריו.

באוגוסט 2014 עלה לכותרות מקרה אשר העלה שאלות באשר לנוהג ההנצחה בתמורה לקבלת תרומות, מענקים או תמיכות. אוניברסיטת ת”א הודיעה למשפחת רקנאטי, ממנה היא קיבלה תרומות במהלך 50 השנים שקדמו למקרה, כי הפקולטה לניהול שכונתה עד כה “בית הספר למוסמכים במינהל עסקים ע”ש ליאון רקנאטי” תקרא מעתה על שם ג’רמי קולר.

קולר, בעלי קרן פרייבט אקוויטי, אינו תורם זו הפעם הראשונה לאוניברסיטת תל אביב. בין היתר הוא תרם 5 מיליון דולר להקמת מרכז ליזמות וחדשנות המהווה חלק מן הפקולטה ונקרא על שמו. בתמורה להעברת 25 מיליון דולר לטובת אוניברסיטת תל אביב, קולר ביקש כי הפקולטה לניהול תיקרא גם היא על שמו.

לטענת האוניברסיטה, אמנם קיימת מחויבות חוזית למשפחה עוד משנות ה-60, וזו חודשה באחד מסבבי התרומות של המשפחה, אך היא אינה יכולה לוותר על תרומה כל-כך גדולה, ובייחוד בתקופה הנוכחית. לטענת האוניברסיטה המחויבות שלה תקפה באשר לבית הספר ולבניין עצמו ולא לפקולטה עצמה. כלומר בית הספר על שם “רקנאטי” יהיה חלק מן הפקולטה על שם קולר.

קשה להיות מופתעים מתגובת הכעס ותחושות העלבון והבגידה של משפחת רקנאטי למשמע הידיעה, בהתחשב בעובדה כי המשפחה היתה מעורבת במהלך חצי עשור במתן תרומות לאוניברסיטת ת”א. מעבר למתן תרומות ישירות מן ההון של המשפחה עצמה, המשפחה היתה מעורבת בניהול תהליכי גיוס תרומות עבור האוניברסיטה מגורמים נוספים. עבור משפחת רקנאטי, הפקולטה לניהול של אוניברסיטת תל אביב היתה מפעל הנצחה מרכזי לזכר אבי המשפחה שלא תוחם לתקופת זמן מסוימת. אמנם עם הקמת בית הספר בשנת 1966 שמו של ליאון רקנאטי הונצח על קיר המבנה, אך הפקולטה נודעה כ”רקנאטי” וכך אף כונתה באתר האינטרנט של האוניברסיטה.

מקרים דוגמת זה מעלים שאלות בנוגע למהות ההתקשרות בין עמותות והתורמים להן. תורמים רבים ללא ספק רואים במתן תרומה לעמותה סוג של התקשרות חוזית במידה והתרומה ניתנה תוך הגדרת תמורה דוגמת הנצחה. מן הצד השני, ניתן להבין את הקושי של עמותות וארגונים ללא מטרות רווח אשר תלויות בתרומות באופן שוטף. ללא ספק מדובר בסוגיה רגישה המעלה קונפליקט בין היבטים רגשיים ומוסריים להיבטים פרקטיים יותר.

אני סבורה כי הלקח שעמותות ומלכ”רים יכולים לקחת מן המקרה של אוניברסיטת ת”א ומשפחת רקנאטי הוא שעליהן להיות זהירות ביותר בתהליכי גיוס כספים ולקבל תרומות תוך הבנה מלאה של התמורה שמצפים לקבל התורמים, בין אם הדבר הוגדר בכתב או לא. ישנה חשיבות גדולה לעמידה בהבטחות שנתנה העמותה שכן הפרת ההסכמות בינה ובין התורם תבטל כל סיכוי לקבל תרומה חוזרת מאותו גורם. אלו האמונים על פיתוח משאבים לעמותות יודעים כי השגת אפיק מימוני ממנו ניתן להשיג תרומות חוזרות מספקת ביטחון לעמותה בטווח הארוך. זאת ועוד, השארת טעם רע בפי התורם עלולה לסגור ערוצים מימוניים נוספים בפני העמותה שכן השמועה תעבור מהר בקרב החברים בעולם הפילנתרופי.

התקשרו עכשיו

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן